"לא תכלה פאת שדך בקצרך" — קוד פתוח כפאה מודרנית

א. מבוא - שני עולמות, שאלה אחת

בספטמבר שנת 1983 פרסם מדען מחשב אמריקאי בשם ריצ'רד סטולמן הודעה קצרה ברשת המחשבים של אותם ימים. הוא כתב: "אני חושב שכלל הזהב מחייב אותי: אם אני אוהב תוכנה מסוימת - עלי לשתף בה את כל מי שרוצה אותה." עם דברים פשוטים אלו, יסד סטולמן את תנועת הקוד הפתוח - אחת המהפכות הטכנולוגיות הגדולות של זמננו.

מה זה קוד פתוח? הסבר פשוט: כאשר מישהו כותב תוכנת מחשב, הוא יכול לבחור: לשמור את ה"מתכון" (הקוד) לעצמו, או לפתוח אותו לכולם. תוכנה עם קוד פתוח - כל אדם בעולם יכול לראות כיצד היא עובדת, לשנות אותה, לשפר אותה ולהפיצה הלאה בחינם. זוהי ההפך הגמור מחברה שנועלת את המוצר שלה ומוכרת רישיונות שימוש.

קשה שלא לעצור ולהרהר: דברי סטולמן על "כלל הזהב" נשמעים כהד לקול שנשמע הרבה קודם לכן, בשדות הבשלים של ארץ כנען. פרשת אמור, שפותחת בפרשיות המועדות וחוזרת לציווי הנוגע לקציר, מזמינה אותנו לבחון: האם יש קשר אמיתי בין הלכות הפאה לבין תנועת הקוד הפתוח? ואם יש - מה הוא מלמד אותנו על שניהם?

ב. מצוות הפאה - המקור

פרשת אמור, בתוך עיסוקה במועדי ה', מפסיקה לרגע ומציבה ציווי חברתי:

ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט - לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם (ויקרא כג, כב)

ציווי זה, החוזר כמעט מילה במילה על הנאמר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ט-י), מורה על שלוש מצוות נפרדות. פאה - מלשון קצה - היא חובת בעל השדה להשאיר את קצה שדהו בלתי קצור; התבואה שנשארת שייכת לעניים ולגרים. לקט הן השבולים שנפלו מיד הקוצר בזמן הקצירה - אסור לאסוף אותן. שכחה היא אלמה שנשכחה בשדה ולא נמצאה - הופכת לרכוש העניים ואסור לשוב ולקחתה (דברים כד, יט).

שלוש המצוות הללו נקראות "מתנות עניים", והן "מן המצוות החברתיות הנעלות בדת היהודית - התורה ציוותה על עובדי האדמה להשאיר מעט מיבולם בשביל העניים, האלמנות, היתומים והגרים." אך כדי להבין את עומק ההשוואה, צריך לשים לב לשלוש תכונות ייחודיות שלהן.

ראשית - הפאה אינה ניתנת, היא נותרת. בעל השדה אינו נותן לעני, הוא פשוט אינו קוצר את קצה שדהו. יש כאן שינוי עמוק בנקודת המבט: לא פעולת נתינה, אלא הימנעות מלקיחה. הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק א) מנסח זאת: "מצות עשה שיעזוב אדם פאה בסוף שדהו לעניים" - שיעזוב, לא שייתן. ספר החינוך (מצווה רטז, המאה ה-13) מסביר את שורש המצווה: "כי ה' ברוך הוא רצה להיות עמו מעוטרים בכל מידה טובה... ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים - תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך."

שנית - לפאה אין שיעור מהתורה. המשנה פותחת את מסכת פאה (א, א) בדברים מפתיעים: "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה." כל מה שיותר - יותר טוב. חכמים קבעו שיעור מינימום של אחד מששים מהשדה, אך ללא תקרה. המשנה ממשיכה: "הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי ברכת הזרע" (פאה א, ב). הנדיבות נמדדת בהקשר, לא בנוסחה.

שלישית - העני לוקט בעצמו. הגמרא (חולין קלד) קובעת: "לעני ולגר תעזוב אותם - ולא לעורבים ולא לעטלפים." המצווה מתקיימת רק כשיש מי שיקבל בפועל. העני בא ולוקט בכוחות עצמו, אין מתווך, אין ביורוקרטיה, אין השפלה. ובפרק ד' של מסכת פאה נקבע במפורש: אין לבעל השדה זכות לבחור לאיזה עני יעניק את המתנות. הנגישות שוויונית.

ג. ההקבלה - שדה ואחד ובית שרת

כשמניחים את שני העולמות זה ליד זה, ההקבלה מדהימה:

תנועת הקוד הפתוחהלכות פאהאינך מחויב לתרום - אבל אסור לך לנעול את הקודאינך מחויב לתת - אבל אסור לך לכלות את הפאההקוד נשאר נגיש לכל בעולם ב-repository ציבוריהפאה נשארת בקצה השדה לכל הנצרךכל אחד מוריד ומשתמש בעצמאות ובכבודהעני בא ולוקט בעצמו - אין מתווךanyone - גם למי שאינו שייך לשום ארגון"לעני ולגר" - גם לזרים בתוך החברה

ההקבלה המשמעותית ביותר היא בנקודת המוצא. הן הפאה והן הקוד הפתוח אינם צדקה. צדקה היא נתינה מרצון. כאן מדובר בעיקרון עמוק יותר: בעלות מוחלטת אינה ערך עליון. בשדה - לבעל יש זכות לפירות רק אחרי שהפריש לעניים. בקוד - למפתח יש זכות ל"שלו" אחרי שאפשר לאחרים לבנות עליו.

ומצוות השכחה מוסיפה עוד שכבה. בדברים כד, יט נאמר: "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה - לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה." אם שכחת אלמה בשדה - אסור לחזור ולקחתה. השכחה הפכה לזכות של האחר. בעולם הטכנולוגי קיימת תופעה מקבילה: "קוד נטוש" - מפתחים רבים משחררים קוד לרשת ואז עוזבים אותו. קהילות שלמות בנו על גבי קוד כזה. מה הדין כשמפתח רוצה לחזור ולהסיר קוד שהשאיר? בעולם הקוד הפתוח, לא תמיד יש תשובה ברורה. בהלכה - התשובה חדה: השכחה מסירה את הבעלות.

ד. המתחים האמיתיים - לא הכל פשוט

מאמר תורני אמיתי אינו יכול להסתפק בהקבלות נאות בלבד. ישנם שלושה קשיים שיש להתמודד איתם ישירות.

הקושי הראשון נוגע לטבע הסחורה. תבואה מתכלה בשימוש. כשעני לוקט - בעל השדה מפסיד. אך כשמשתמש מוריד קוד - אף אחד לא מפסיד. הקוד לא נגמר, לא נצרך, לא נשחק. האם דיני פאה בנויים על הנחת מחסור שאינה קיימת בעולם הדיגיטלי? נדמה שזוהי בדיוק הסיבה שהקוד הפתוח יכול להיות נדיב יותר מהפאה: אם אי-שיתוף הידע אינו מציל את בעל הידע - הרי שהסירוב לשתף הוא צרות עין בלבד, בלי שום צידוק כלכלי. מצוות פאה לימדה אותנו לפתוח את השדה למרות שיש עלות. הקוד הפתוח מבקש לפתוח את הידע כי אין עלות.

הקושי השני הוא עיקרון ה-copyleft. רישיון GPL - הרישיון הנפוץ של קוד פתוח שסטולמן עיצב - מחייב: כל מי שמשתמש בקוד ומשחרר גרסה חדשה, חייב לשחרר גם אותה בחינם. זוהי פאה שמחייבת את הלוקט עצמו לתת פאה. אין לה מקביל הלכתי ישיר - אך רוחה קרובה לרעיון שהגר שהיה בחברה ישראלית לוקח מהפאה, ומצוֹוה בתורו לדאוג לאחרים.

הקושי השלישי הוא שאלת זהות הנצרך. חברות ענק כגוגל, אמזון ומיקרוסופט משתמשות בקוד פתוח ומרוויחות ממנו מיליארדי דולרים. האם הן "עני ולגר"? בהלכה, הגדרת העני מדויקת. הקוד הפתוח עיוור לזהות הלוקט - כל אחד לוקח. ואולם, אולי כאן טמונה נקודה מעמיקה: מצוות הפאה גם היא אינה שואלת מי ראוי ומי לא. בפרק ד' של מסכת פאה נקבע שאין לבעל השדה זכות לבחור. הנגישות שוויונית - וזו ערך לכשעצמו. מה שמאחד את הטכנולוג הצעיר בתל-אביב עם החברה הגדולה בסיליקון ואלי - שניהם ניגשים לאותו קוד. הדמוקרטיזציה של הידע היא תכלית, לא לוואי.

ה. חוק או ערך?

נדמה שיש להבחין בבירור בין שני מישורים. מישור החוק: אין חיוב הלכתי פוזיטיבי לשחרר קוד כפאה. המציאות שונה מדי - אין קרקע, אין עניים, אין ארץ ישראל ובית המקדש. מצוות פאה מדרבנן נוהגת גם בחוץ לארץ, אבל גם זו קשורה לחקלאות, לא לתוכנה. המאמר אינו טוען שחייב לפתוח את הקוד.

מישור הערך - לפנים משורת הדין: רוח הפאה, שהבעלות המוחלטת אינה ערך עליון, שיש זכות גישה לנצרך, שהחברה נבנית על מה שלא נלקח לא פחות ממה שניתן - זוהי תשתית ערכית שיכולה להזין שיח תורני עמוק על קוד פתוח. זהו ה"שורש" שמדבר אליו ספר החינוך.

ו. סיום - "אני ה' אלוקיכם"

הפסוק בפרשת אמור מסיים את ציווי הפאה בחתימה נדירה: "לעני ולגר תעזב אתם - אני ה' אלוקיכם." רש"י מבאר: "כדאי הוא הנאמן לשלם שכר." זוהי חתימה אלוקית נדירה לציווי חקלאי. אולי מפני שמצוות הפאה חותרת כנגד יצר קמצנות בסיסי - זה שלי, כל מה שגדלתי הוא שלי. התורה יודעת שקשה לעזוב. ולכן היא מוסיפה: אני ה' - אני ערב שלא תפסיד.

ריצ'רד סטולמן לא אמר "אני ה'", אבל הוא אמר משהו בעל אותו מבנה: "אני מאמין שכלל הזהב מחייב שאם אני נהנה מתוכנה - עלי לשתף." אחריות מוסרית, לא חישוב כלכלי.

שני האירועים - ציווי הפאה בתורה ומהפכת הקוד הפתוח - מסכימים על עיקרון אחד עמוק: הידע אינו שייך לך לבדך. הוא צמח על קרקע שאחרים הכינו, על כתפי מורים שלימדו, על תשתית שהחברה בנתה. השדה שלך - אבל לא רק שלך.

ואולי זוהי ההזמנה של פרשת אמור בשנת תשפ"ה: לא לשאול האם חייבים לפתוח - אלא לשאול מה שווה עולם שבו הידע זורם, כשם שהתבואה זרמה אל קצות השדות של ארץ ישראל.

מקורות

מקורות יהודיים:

ויקרא כג, כב; ויקרא יט, ט-י; דברים כד, יט-כא

משנה, מסכת פאה, פרק א' משנה א'-ב'

תלמוד בבלי, מסכת חולין קלד ע"ב

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק א'

ספר החינוך, מצווה רטז (להניח פאה בשדה מן התבואה)

מקורות טכנולוגיים:

Stallman, R. (1983). Initial Announcement of the GNU Project. MIT Artificial Intelligence Lab

Stallman, R. (1985). The GNU Manifesto. Free Software Foundation

Free Software Foundation History - fsf.org/history